בית המשפט דחה את טענת המדינה כי היה קושי ראייתי להוכחת התביעה; נדחו הטענות כאילו נעשה שימוש לרעה בהליך זה; וכן נדחו הטענות של המתנחלים והמדינה כי מטרת ההפסקה היא בשל סיכויי תביעה קלושים. כצפוי בהליך מעין זה, בית המשפט חייב את התובעים בהוצאות.
השופטת מרים ליפשיץ-פריבס אמרה בפסיקתה כי: "לא השתכנעתי כי הפסקת התובענה באה מחמת קושי ראייתי של התובעים להוכיח תביעתם כי אם כתוצאה, ממתן הסעד של הפינוי במסגרת העתירה" ... "משניתן צו החלטי בבג"צ, משום בסיס לדחיית התביעה שכן, ויתור על סעד בנסיבות דנן אינו מלמד כי אין בסיס לתביעה, או כי נעשה שימוש לרעה בהליכי בית משפט".
השופטת הוסיפה ואמרה כי: "לא שוכענתי כי נעשה שימשו לרעה בהליכי בית משפט בניהול התביעה ובחוסר תם לב ואין בהפסקתה כדי ללמד על סיכויי תביעה קלושים בשים לב לשלב המקודם בו מצוי ההליך ועיון בכתבי הטענות לא די בו כדי ללמד על כך."
עו"ד מיכאל ספרד, היועץ המשפטי של יש דין, אמר כי "הספין הבזוי של המתנחלים עם רוח גבית של המדינה מתנפץ בפסק הדין שדוחה את הטענות כאילו לפלסטינים אין הוכחות לבעלות על הקרקע וקובע שהפסקת התביעה נעשתה בתום לב לאחר שניתן פסק הדין של בג"צ, כפי שנטען מלכתחילה. סוגיית ההוצאות היא משנית לחלוטין והיא פועל יוצא של הפסקת התביעה. הנסיון של תושבי מגרון להציג את הדבר כהישג הוא חלק מהמסע שהם מנהלים שמטרתו להכין את הקרקע להפרת פסק הדין של בג"צ."
