דעות

כיהודים בארץ שחיים על חרבם, אנו יודעים כי העובדה היא שאנו לעולם נצטלם רע בכל הנוגע לסכסוך הישראלי- פלסטיני וברור כי מדובר בחדשה ישנה מאוד. גזרה שווה היא משבר המשט שגורם להדי ביקורת נרחבים ולתגובות זועמות שמציבות אותנו על סף פתחה של אינתיפאדה שלישית

בשבוע שעבר החלה הממשלה לדון בהצעת החוק של חה"כ עמיר פרץ, להעלות את שכר המינימום מ 3800 שח ל 4600 שח. כרגיל בדיונים כאלה, מי שמקים את קולות השבר הקולניים ביותר הם חסידי הכלכלה החופשית, פקידי האוצר וחסידיהם, מצמרת המרוויחנים במשק, שמטיפים נגד כל התערבות בכוחות השוק

מדינת ישראל, שנהנתה שנים רבות ממלחמות "דה לוקס" בהקשר למימוש איומים לתקיפת עורפה האזרחי נמצאת כיום בצומת שונה לחלוטין – עורפה האזרחי מאוים ונמצא כולו בתוך קשת טווחי יכולותיהם של אויביה. ההבנה, ש-39 הסקאדים ממלחמת המפרץ הראשונה, 3,800 הטילים במלחמת לבנון השניה וכאלף הטילים שנורו מעזה על עורפה האזרחי של ישראל, במבצע "עופרת יצוקה" הינם רק בגדר ה"מנה הראשונה" במאבק ישראל עם אויביה בנושא העורף האזרחי, מחלחלת כיום לכל פינה אצל המנהיגות הישראלית

אתם באמת רוצים "רפורמה"? אני אתן לכם רפורמה, הפעם רפורמה בלי מירכאות, רפורמה אמיתית שעשויה להיות צעד קטן לקראת שינויה של מציאות שהכל מצקצקים לשון בגנותה, אך אין איש שעושה לשנותה. נתחיל עם משהו מאד אלמנטארי: "מבנה שנת הלימודים"

מיום שהתגבשה בי דעתי, אני שמאלן בן שמאלן. סביר להניח ששרתי, בגרון ניחר ומוקף בקהל, את "שיר לשלום" יותר פעמים מששרתי את התקוה. אבל איזה מקום יש לשיר לשלום מול אחמדינג'אד, נסראללה ומשעל? אסור לשמאל הלאומי לטמון את הראש בחול – הגיעה העת להילחם. פשוט, כי אין ברירה אחרת