אין אנו מתייחסים בכבוד הראוי לזקנינו. אנחנו מפלים אותם על רקע גילם (Ageism) כשאנו דורשים מהם, לדוגמה: תשלום כפול בגין חידוש רשיון נהיגה; אנחנו פוגעים בזכויותיהם הרפואיות כשהם מגיעים לטיפול לאחר שעברו ארוע מוחי או לבבי, כשעדיין, למרות נסיונות ממשלתיים, אנחנו שולחים אותם לסיעוד ולא לשיקום; אנחנו מעליבים אותם כשאיננו משפרים את זכויותיהם להקלות במס אחרי פרישתם, במקרה שהם יכולים עדיין לתרום לחברה בתעסוקות שונות ורבות ההולמות את כישוריהם ולכן אין הם יוצאים לעבודה ומסתפקים בקצבתם
קרא עוד... הוסף תגובה
השבוע דורש דיון בסוגיית ילדי העובדים הזרים וגירושם, סוגיה שהעסיקה את החברה הישראלית בחודשים האחרונים והגישה לפתרונה (המוזר, בלשון המעטה, או אם תירצו המפא"יניקי למהדרין – להשאיר חלק ולגרש חלק) בישיבת הממשלה האחרונה, בה צפינו, אחוזי תמהון בממשלה שסועה, שבה חברי ש"ס מתנגדים לפתרון (כי הם בעד גרוש מלא) ואלו שמתנגדים מחמת מצפון או ראיה פוליטית כזו או אחרת מצביעים בעד או נמנעים, כי: "זה לא רע", "השגנו הישג חלקי" או "אסור לנו להצביע עם ש"ס" 
ברצוני לעסוק הפעם בהוסטלים, ב"בתים לחיים" של ילדינו הנכים – למי האחריות לבנייתם וניהולם והאם אכן כדאי, רצוי ויש לשלוח את הילדים עם הצרכים המיוחדים (הנכים) המתבגרים לבתים כאלו? אין אני מקנא ומכיר אני היטב- מצד שני - את התחושות, הכאבים, הסבל שאין מילים, שעובר על הורים לילדים נכים, השולחים את ילדיהם להוסטלים – מגורים וחיים מחוץ לבית ההורים
"משברים דיפלומטיים בין מדינות הם לא המצאה ישראלית - טורקית אך לאחרונה נדמה כאילו שתי המדינות ממציאות מחדש את המושג הזה ולוקחות אותו לכיוון הכי הגרוע שניתן לנהל", כך פתחתי את המאמר האחרון שלי בנושא יחסי ישראל טורקיה, שפורסם בינואר 2010
