הכותרת בהחלט הרשימה אותי: " חשיפה: מהפכה במערכת החינוך תחזיר את התלמידים לבית הספר בחופש הגדול" . עוד בטרם החלתי בקריאה, עיניי אורו ולבי התרחב. בעיני רוחי כבר ראיתי את חצרות בתי הספר הומות אדם ב"חום יולי אוגוסט", את הכיתות הממוזגות רוחשות תלמידים צמאי דעת, ובחדר המורים שוררת שמחת היצירה. התמונה הקסומה הזאת הרחיבה כל כך את דעתי עד שלא התאפקתי מלשאת את כפות ידיי אל על, ולצעוק בהתלהבות מובנת: "אשרי העם שככה לו"
לא, הפעם לא אעסוק בענייני חינוך, לפחות לא באופן ישיר. אפשר שאם תתאזרו בסבלנות ותהיו מוכנים לזכור לי את חסד הטורים הקודמים, אתם עשויים לגלות שלמרות הכל מדובר בחינוך, שהרי בינינו, הכל עניין של חינוך. ברשותכם, אתחיל דווקא ב"כותרת המשנה", כלומר ב"קנאה שאוכלת אותי"
הביקורת של מבקר המדינה
ה"התאמות" לבחינת בגרות, למי הן בדיוק מתאימות ואת מי הן משרתות? את התלמידים "לקויי הלמידה"? אולי את המורים? או את מנהלי בתי הספר? או אולי את ההורים ואולי אפילו את משרד החינוך עצמו? התשובה לצערי היא: גם... וגם.... וגם... וגם....
"יום השואה" מאחורינו. הטכסים כבר תמו. המשלחות מפולין כבר חזרו, ובשנה הבאה שוב יהיה לנו "יום שואה" חדש. אני יודע...אני יודע.. "לא רק שואה, גם גבורה". המורים שוב יספרו, המחנכים שוב יחנכו, ושוב תצאנה המשלחות לפולין המתקראת "בית הקברות הגדול ביותר של העם היהודי". שוב נוכל לראות את "הילדה התורנית" בוכייה, שוב נראה אותה נופלת ומתייפחת על כתפיה של המחנכת או של היועצת בתום הטכס המרגש, ושוב נצקצק אז בלשוננו, ואחרי שנשיר בקול נוגה את "אלי אלי שלא ייגמר לעולם" נשאל את עצמו בהבעת יגון מרצינה: איך דבר כזה היה יכול לקרות? תשובה על כך, לא נקבל
הדיון על שכר ה"בכירים" הוא אולי תחילתו של ניסיון לדבר עלינו כחברה, לראות אותנו לרגע כבני אדם, בלי קשר לחשבון הבנק שלנו ובמילוי תפקיד זה או אחר, וגם לגלות כי כולנו שותפים ליצירתה של תרבות ראוותנית ואטומה לעצמנו ולאחרים. הממדים הבלתי נתפסים, המפלצתיים, של פערי השכר מעוררים ברבים מאיתנו תחושות שקשה למצוא מילים הולמות כדי לתאר אותן. ניצול מחפיר, קיפוח, זלזול, אטימות, השפלה, הן רק מילים שמבטאים ניסיון לגעת בעוצמתן ומורכבותן של התחושות
