"מבנה שנת הלימודים" בישראל מבוסס על "לוח השנה העברי", ולא בכדי שנת הלימודים נקראת על שמה של השנה העברית (התשס"ט, התש"ע, התשע"א וכו'..). לוח השנה העברי כידוע, עמוס במועדים ובשבתות, בתעניות ובימי זיכרון. אלה נתקדשו - אם בדין תורה ואם מתוקף אירועים מכוננים בחיי האומה - ומשום כך יש הצדקה מלאה לשלבם במבנה שנת הלימודים. אלא שלצדם נתקבעו ב"מבנה שנת הלימודים" עוד "מועדים" נוספים שזכו להתקדש "על לא קודש בכפם". למשל, ה"אחד בספטמבר", ה"עשרים ביוני" וה"שלושים ביוני". לעניות דעתי, הגיעה העת לבחון את הדברים מחדש ולחפש את ההיגיון (או את חוסר ההיגיון) המסתתר מאחורי זה. באותה הזדמנות, נבחן את כל "מבנה שנת הלימודים", על כל חופשותיו ועל כל חולשותיו. בחינה כזו יכולה לשמש כבסיס לרפורמה אמיתית שתרים את קרנה של ההוראה ואת קרנם של המורים.
נתחיל אם כן, ראשון ראשון ואחרון אחרון: מבין שלוש מאות ששים וחמשת הימים של השנה, "האחד בספטמבר" נקבע כ"יום פתיחת שנת הלימודים העברית". איך קרה שדווקא הוא נבחר מבין שאר הימים? לי אין תשובה, לפחות לא תשובה הגיונית. נברתי בדפי ההיסטוריה ולא מצאתי שום אירוע מסעיר שקרה לעם ישראל באחד בספטמבר. לא ניצחון מפואר על הגויים, לא נס גדול (אפילו לא נס קטן), לא חלילה איזה אסון שאת לקחו אנו מצווים להנחיל לדורות הבאים, וגם לא ציווי אלוהי שמורה לקדש את ה"אחד בספטמבר" מכל שאר הימים.
התאריך הוא לועזי וחסר ייחוד. סתם עוד יום של חול נטול הוד ונעדר כל הדר. לא זו בלבד: מגרעות רבות תלויות על צווארו, והגדולה מכולן היא שהוא מתעתע. לעולם לא נבין מה הוא צופן בחובו ולעולם לא נדע מה הוא יביא אתו. פעם יבשר את קץ הקיץ ופעם יביא רוחות וקדים. פעם יביא את ברכת היורה ופעם הוא יביא שרב ומדבר. פעם יקדים בחודש את "חגי תשרי" ופעם יתמהמה ויקדימם רק בשבוע. כך למשל יהיה בשנת הלימודים התשע"א הבאה עלינו לטובה. למרות סתמיותו וגודל תעתועיו, "האחד בספטמבר" נתקבע ב"מבנה שנת הלימודים" כמסמרות, ואיש אינו תוהה שמא "המלך הוא עירום!”. דברים דומים ואף חמורים מכך, ניתן לאמר על חודש יוני שזכה להתקדש פעמיים ולא רק פעם אחת. ב"עשרים" (שאז "התיכוניים" יוצאים לפגרת הקיץ), וב"שלושים" (עם הצטרפות "היסודיים" לחגיגת הקיץ הגדולה).
אם הזכרנו את שנת הלימודים התשע"א, שווה לסקור אותה יחד ביעף. היא תיפתח כמובן ב"אחד בספטמבר". חבל שהוא נופל ביום ד' בשבוע כי אם היה מקדים ביום, היינו יכולים לפחות לאמר "פעמיים כי טוב". אלא שזו אינה הסיבה האמיתית לטענות שלנו, וברור שלא ניתן לזוטות כאלו לקלקל את חגיגת "פתיחת שנת הלימודים".
הרי התלמידים יגיעו לבית הספר במיטב המחלצות. הזאטוטים הנרגשים יאמרו "שלום כיתה א'", וגם שאר התלמידים לא יצאו נפסדים. הטכס כבר מוכן, וכך גם הנאום של המנהל. הוא יעלה לבמה ויאמר בפאתוס: "זהו יום חג לכולנו. חג שמח!". יהיו תלמידים שימחאו כף, ויהיו אחרים שלא יבינו "מה לשמחה זו עושה?", אבל איש לא יקטע את דברי המנהל ולא ישאל על איזה חג בדיוק מדובר, שהרי יום פתיחת שנת לימודים איננו יום כל כך טוב לציניקנים. המנהל יוכל לסיים את דבריו בברכה המסורתית: "תכלה שנה וקללותיה תחל שנה וברכותיה".
אחר כך יתפזרו כולם לכיתות שתהיינה מבהיקות ומדיפות ריח טוב של התחדשות. אין בכך כל פלא שכן הן נצבעו מחדש ונתמרקו במהלך החופשה, לקראת "האחד בספטמבר". נוכחות התלמידים תהיה מלאה ביום הזה כי לא מקובל "להבריז" כבר ביום הראשון. גם ביום השני ללימודים נוכחות התלמידים תהיה יפה. התקוות עדיין שלמות ואף לא אחת הספיקה להתנפץ. בתום שני ימי למידה הם יוכלו לצאת לסוף שבוע כדי לפוש קמעה מהמאמץ ולהירגע מההתרגשות. ביום א' הם ישובו לספסל הלימודים לשלושה ימי למידה. ביום ד' הם יצאו ל"חופשת ראש השנה", לא חופשה גדולה במיוחד, רק ארבעה ימים, אבל גם זה משהו. לא צריך לזלזל.
אחרי זה יהיה להם שבוע לימודים מלא, אבל הגמול שהם יקבלו בחופשת יום כיפור יהיה דל ולא יהיה שווה את המחיר. לרוע מזלם "יום הכיפורים" בתשע"א נופל בשבת וכך נתקצרה חופשתם ביום אחד. זה לא נעים, אבל גם לא נורא, שהרי בעוד שלושה ימים מחכה להם החגיגה הגדולה: "חופשת הסוכות". אחד עשר ימים, לא יום אחד פחות. למה? תעשו בעצמכם את החשבון: שני ערבי חג, שני ימי חג (חג ראשון וחג שני), ארבעה ימי חול המועד, שני ערבי שבת ושתי שבתות, וכמובן "אסרו חג" שבלעדיו אי אפשר. אמרנו "סוכות" אמרנו "שמחת בית השואבה", ומי שלא ראה שמחת התלמידים בחופשתם לא ראה שמחה מימיו.
אז מה היה לנו לסיכום ב"ספטמבר הקדוש"? שלושה עשר ימי לימוד ברוטו, שבעה עשר ימי חופש נטו. מנת חופש נאה בהחלט. אם מביאים בחשבון את העובדה שזה בא אחרי פגרת קיץ בת חודשיים וחצי (כמעט), אזי אין מקום לטרוניות.
אלא שלכל דבר טוב יש סוף. אחרי חופשת הסוכות נגמרים התירוצים. תוקפה של האמירה המפורסמת - "אחרי החגים"- פג והיא כבר לא תופסת. זה יכול להסביר למה המחנכת אמרה בקול מרצין: "תלמידים יקרים, עכשיו מתחילה באמת שנת הלימודים!". אם המחנכת אומרת היא בטח יודעת. הלא החופשה הבאה רחוקה כל כך, ובקושי ניתן לראות את "אור הנרות בקצה המנהרה". צריך לחכות חודשיים שלמים, וזה יכול לשגע את הבן אדם. מזל שיש את סופי השבוע.
כשסוף סוף יגיע "חג האורים", התלמידים יהיו כבר ממש תשושים. כמו שנאמר: "עייפים עד בלי קץ, נזירים ממרגוע...". עשרת ימי החופשה של חג החנוכה (שישי ושבת כלולים) יוכלו בקושי להביא מעט מרגוע לנפשם המיוסרת, שהרי אחרי חנוכה יתחיל מסע אינסופי של שלושה חודשי לימודים. פורים לא יתפתה לתחינות ולא יענה לבקשות: הוא לא יבוא "פעמיים בשבוע", הוא יבוא רק פעם אחת בשנה, ובשנה הזאת הוא לא יהיה נדיב במיוחד: רק ארבעה ימים עלובים (וזה עוד כולל את סוף השבוע שזה ממש לא נחשב). למרות זאת, התחושה בסך הכל תהיה די טובה. כמו שאומרים, אופטימיות זהירה. צריך רק להביט קדימה, ואז העתיד נראה ממש וורוד. "חג החירות" נראה כבר באופק, ואתו תהיה מנת חופש ראויה להתכבד בה: תשעה עשר יום. נכון שכתוב "שמונה ימים תחגוהו"", אבל מי בכלל סופר ולמי אכפת מה שכתוב? לא חשוב מה שכתוב, חשוב מה שנותנים לך. ואם נותנים לך תשעה עשר יום, לא תיקח? הצחקתני.
אחרי חופשה כל כך ארוכה, למי יש עוד ראש ללימודים? תלמידי יב' עסוקים עם ה"בגרויות" וכמעט לא רואים אותם בבית הספר, ואם כבר רואים אותם זה בגלל החזרות ל"מסיבת הסיום". אפשר להרגיש בנוכחותם על פי השיר האלמותי שמתנגן כל הזמן ברקע: "עוף גוזל, חתוך את השמיים....". תלמידי יב' בהחלט מתכוננים לעוף. ולא רק הם, גם שאר התלמידים לא ממש ילמדו אחרי חופשת הפסח. השליש שנותר כל כך קצר והמלאכה כל כך מרובה: אינסוף טכסים ואינסוף מועדים: יום השואה, ויום הזיכרון לחללי צה"ל, ויום העצמאות, ול"ג בעומר (מי זה בכלל ל"ג בעומר?), וכמובן ה"פינאלה" בחג השבועות שיביא אתו נדוניה בכלל לא רעה: חמישה ימי חופשה (נכון, שישי ושבת כלולים). אחרי שבועות, מה נשאר? נאדא! הלא חודש יוני כבר מציץ מעבר לכתף והוא מחייך את חיוכו השובבני. על גבו הוא נושא את "העשרים" ואת ה"שלושים". כשאלה יגיעו יקיץ הקץ על שנת הלימודים התשע"א, וכל השאר הרי מסופר בתולדות הישגיו המופלאים של התלמיד הישראלי המצוי.
לאחר תיאור מפורט זה, הגיע זמן לדבר על הרפורמה אותה הבטחתי לכם בתחילת דבריי. משפט אחד ואמרנו הכל: "לטרוף מחדש את כל הקלפים". זוהי כל הרפורמה על רגל אחת. מה זה אומר? זה אומר לשאול את כל השאלות: למה שנת הלימודים חייבת להיפתח ב"אחד בספטמבר"? למה היא חייבת להסתיים ב"עשרים" וב"שלושים" ביוני? למה חייבים להפריד בין "התיכוניים" ל"יסודיים"? למה צריך חודשיים וחצי של פגרה? למה צריך שלשה שבועות של חופשה בפסח? למה לא לומדים בל"ג בעומר? האמינו לי, יש לי עוד הרבה שאלות "למה", אבל החלטתי שלא להלאות אתכם. העיקרון, אני מקווה, ברור: לבחון הכל מחדש ולא לקדש את הקיים רק משום שהוא קיים. מצדי ששנת הלימודים תתחיל באמצע אוגוסט או בתחילת אוקטובר. דווקא הרעיון הזה של אוקטובר נשמע לי פתאום בכלל לא רע. החגים יהיו כבר מאחורינו, ואפשר יהיה להתחיל באמת את הלימודים ביום הפתיחה ולא חודש אחרי. אפשר אז לסיים את שנת הלימודים יותר מאוחר. הרבה יותר מאוחר. ב"ארבעה עשר ביולי" למשל. נשמע לי תאריך טוב מאד. גם מאד מתאים אם רוצים רפורמות ומהפכות. "המהפכה הצרפתית", זוכרים? אז למה שרק לצרפתים תהיה מהפכה? למה שגם לנו לא תהיה איזו "מהפכונת" קטנה שתהיה כולה שלנו, "מייד אין איזראל"?
שלא תבינו אותי לא נכון. אינני מתעקש על אוקטובר ועל יולי. כל מה שאני אומר זה שזה צריך ושווה לבדוק. על זה אני כן מתעקש, על הבחינה המחודשת שצריכה להיעשות בראש נקי ובלי שום משא על הגב. לא המשא של העבר ולא המשא של ההווה. מה שצריך להדריך זה "מה ראוי שיהיה בעתיד", לא יותר אבל גם לא פחות. מה זה אומר? זה אומר ששום דבר אינו מקודש והכל טעון בדיקה. אם יימצא איש שם למעלה (לא בשמיים) שגם יהיה פתוח לשינויים, גם יהיה בעל יכולת לעשות, וגם יהיה נחוש להביא את הבשורה, כי אז תהיה לנו רפורמה. כולם אז יצאו נשכרים: הילדים, החינוך, ההשכלה, מקצוע ההוראה, ובסוף בסוף, גם המורים עצמם שקרנם תעלה וכתוצאה מכך הם יזכו לקבל את הגמול ההולם שלו הם בהחלט ראויים.
אז יאללה חבר'ה, למה מחכים? "תחי המהפכה!".
הכותב הוא שאול אלבז מנהל כפר הנוער מאיר שפיה
