דווקא כאשר המדיניות הכלכלית - חברתית של נתניהו והליכוד קורעת את ישראל ומטילה בסכנה את עצם קיומו של מעמד הביניים, מפלגת העבודה חלשה מאי פעם - עניין מפתיע, למתבונן מהצד, לאחר שעמדותיה המדיניות הפכו למוסכמות ע"י הכלל, ועמדותיה החברתיות פופולריות יותר ויותר.
אך הסיבה לכך שמפלגת העבודה איבדה את השלטון ב- 1977 ומעולם לא זכתה להחזיק בו מאז קדנציה שלמה, כלל איננה קשורה בעמדותיה. היא קשורה בשסע העדתי - מעמדי ההיסטורי שהפך את מפלגת העבודה למוקצה מחמת מיאוס בעיירות פיתוח ושכונות, ובניכור הריגשי בינה לבין אוכלוסיות שלמות, שהפכו לשבויות בידיו של הליכוד - פשוט כי הוא היווה את האנטיתיזה לעבודה.
בניגוד לכל היגיון פוליטי, המעמדות העובדים הצביעו בעשורים האחרונים לליכוד ולימין, מאז שמנחם בגין בראשות הליכוד נתן להם לראשונה תחושת שייכות, מול מפלגת העבודה, שנשארה קרה ומנוכרת והעדיפה שלא לפתוח את דלתותיה. השמאל, מבחינה מספרית, פשוט איננו יכול לנצח בבחירות במציאות כזאת.
בפריימריז במפלגת העבודה בשנת 2,011 יוכרע גורלה של מפלגת העבודה, ומיהו המנהיג שיעצב מחדש את זהותה לאחר נטישתו של אהוד ברק. אם יהיה זה עמרם מצנע, בוז'י הרצוג או שלי יחימוביץ' - תמונת המצב הפוליטית לא תשתנה דרמטית. כל אחד מהם, בעזרת קמפיין מוצלח וקצת מזל, יכול לקחת 4-5 מנדטים מקדימה. עם קמפיין קצת פחות מוצלח או קצת פחות מזל, כל אחד מהם גם יכול לאבד 4-5 מנדטים לקדימה, ולהביא את מפלגת העבודה למימדים של חד"ש.
היחידי שיכול להפוך את מגמת ההידרדרות של מפלגת העבודה הוא עמיר פרץ. מבין כל המועמדים, פרץ הוא היחידי שבכוחו להביא למפלגת העבודה מצביעים מהליכוד, ש"ס ואף מפלגות הימין, ובכך לשנות את התמונה הפוליטית הבין גושית, שהיא זו שבסופו של דבר קובעת את גורלה של ישראל.
פרץ והליכודניקים
בשנת 2,006 גורלה של מפלגת העבודה נראה מבטיח. בתוך עידן ארוך של שלטון ליכוד, ניצחונו הדרמטי של עמיר פרץ על שמעון פרס בבחירות לראשות העבודה טילטל את המדינה. קו השבר החברתי הידוע, החוצה את הרגלי ההצבעה בישראל, נפרץ, וותיקי השמאל שפשפו את עיניהם כלא מאמינים אל מול חזון אחרית הימים, כשרבבות מצביעים בעיירות הפיתוח ובשכונות המצוקה חיבקו את עמיר פרץ בידיים פתוחות, במקומות בהם מנהיגי שמאל קודמים התקבלו בעגבניות.
כשהם צעקו אחריו ברחוב "דיאלנה, דיאלנה" ("משלנו", במרוקאית) הם לא התכוונו רק לעדתו. הם התכוונו לכך שהוא היה ונשאר, מבפנים ומבחוץ, "משלנו". בניגוד לאחרים, הצלחתו לא שינתה אותו. הוא נשאר לגור בשדרות, גם כשהופצצה, לא עטה עליו חליפות של גוצ'י וארמאני, לא התפאר בשעוני יוקרה או סיגרים, ולא הרים את מבטו מעלה מהעם, אלא להיפך, נשאר נציג העם.
לאחר נצחונו בפריימריז, כשפרץ התקבל בדימונה באורז וסוכריות, הגיעו זקני היישוב לפרץ והמתיקו באוזנו סוד: "עמיר" הם לחשו לו "תיזהר, הם לא ייתנו לך". וכשאמרו "הם", היה ברור לאיזה "הם" הכוונה.
ואני, שעמדתי שם אז כצופה מהצד, צחקתי. בעיני, עיניים של צעיר אשכנזי ממרכז הארץ, שהתחנך על רעיונות השמאל, היה זה מחזה מוזר, מביך, שלקוח מעידן סאלח שבתי. הרי אין יותר "הם". מי זה בכלל "הם"? האליטות? הרי המפלגה של האליטות זאת המפלגה שהוא נבחר לראשה עכשיו, חשבתי לעצמי. עכשיו פרץ הוא מלך האליטות.
וטעיתי. זקני דימונה צדקו. "הם" באמת לא נתנו לו. שמעון פרס, שהפסיד בפריימריז, עשה מעשה בלתי נסלח בעולם הפוליטי וערק לקדימה, כשהוא לוקח איתו את חיים רמון ודליה איציק, שנתנו לגיטימציה לזרם אדיר של מצביעים מגבעתיים, הרצליה ורמת השרון, שנטשו את מפלגת העבודה דווקא כשלראשונה מאז קום המדינה, זרם אדיר של מצביעים מקרית שמונה ודימונה וירוחם נטשו את הליכוד ונהרו אליה.
כשפרץ הצליח להביא למפלגת העבודה 19 מנדטים בבחירות הללו, היה זה הישג אדיר. העבודה עברה את הליכוד במספר המנדטים שלה, והפכה לשותפה הבכירה של קדימה בקואליציה. כבר עם חתימתו של ההסכם הקואליציוני, השיג פרץ הישג נדיר: כל ההתחייבויות של מפלגת העבודה לבוחריה - העלאת שכר המינימום, פנסיה לכל אזרח, שיפור זכויותיהם של עובדי כוח האדם, הגדלת סל התרופות ועוד - עוגנו בהסכם הקואליציוני וקיומם הובטח, למעשה, ביום הראשון של הקמת הממשלה. ואכן כך היה.
הטעות של עמיר פרץ
אין ספק שבדיעבד, החלטתו של פרץ לקחת את תיק הביטחון היתה טעות. אחרי הכל, הוא שילם עליה מחיר פוליטי כבד ביותר, עד כדי איום על הקריירה הפוליטית שלו. אך מה בעצם היו השיקולים שהוליכו אותו לטעות הזאת? לאחר שהבטיח את קיומן של כל התחייבויותיו החברתיות לבוחרים, עמדה בפני פרץ, שותפו הבכיר של אולמרט להקמת הממשלה, שאלת התיק. פרץ דרש את משרד האוצר, אך אולמרט התנגד בכל תוקף, וטען בצדק כי מאז הקמת המדינה תיק האוצר נשאר בידי מפלגת השילטון.
לפרץ ניתנה הבחירה בין תיק הביטחון לתיק החוץ, כמובן, כדי לנסות ולמלכד אותו. אולמרט פחד, ובצדק, מעלייה בפופולריות של פרץ, שיכול היה לאיים עליו בבחירות הבאות כאשר התחייבויותיו החברתיות לבוחרים מומשו.
אולמרט לא היה הראשון, וגם לא האחרון, שהשתמש נגד פרץ בסטריאוטיפים עדתיים נחותים - הוא קיווה כמובן שפרץ יבחר בתיק החוץ, עוד ניסיון לדחוף אותו בכוח למשבצת של דוד לוי, משבצת שחוסר הכבוד אליה מושרש עמוק בקודים הגנטיים של הסאטירה והתקשורת הישראלית.
פרץ בחר בביטחון, מתוך שאיפה להגדיל את השפעתה של מפלגת העבודה. בדיעבד, היתה זאת טעות. בזמן אמת, איש לא ניבא שמלחמה תפרוץ חודשיים לאחר מכן. פרץ נכנס לממשלת שמאל מתוך שאיפה להיות שר ביטחון של שלום. הוא תכנן כבר תוכניות לפינוי מאחזים בלתי חוקיים והסרת מחסומים מיותרים בשטחים, ואז פרצה המציאות.
עמיר פרץ ומלחמת לבנון השנייה
חודשיים לאחר כניסתו של פרץ למשרד הביטחון, החליט החיזבאללה לתקוף את החזית הצפונית. רק חודש לאחר חטיפתו של גלעד שליט, נחטפו רגב וגולדווסר בחזית הצפונית, וטילים החלו לנחות בערי הצפון. פרץ, יונה מדינית צחורה, לא היה מוכן להבליג. בעיניו, "תגובה מדודה" היתה מבשרת גל אסטרטגי של חטיפות חיילים, ופותחת פתח לחיזבאללה לתקוף בטילים מדי פעם את הצפון, חוויה שפרץ כתושב שדרות הכיר היטב והבין את משמעותה האסטרטגית.
כל דיון ענייני על מלחמת לבנון השנייה ותפקידו של עמיר פרץ במה שנחקק בתודעה הלאומית כמלחמה בלתי מוצלחת, חייב להתחיל באמת האובייקטיבית: לשר ביטחון הנמצא בתפקידו חודשיים בלבד אין שום יכולת אמיתית להספיק ולהשפיע, או אפילו להבין לעומק, את מצבו האמיתי של הצבא מבחינת מוכנות, אימונים והצטיידות.
הכשלים שנחשפו בצה"ל בזמן מלחמת לבנון השנייה נעוצים, כמובן, בקדנציות של קודמיו במשרד הביטחון, אהוד ברק ושאול מופז, או בלשונו של ח"כ לשעבר יורם מרציאנו: "גם אם עמיר פרץ היה סוכן של החיזבאללה הוא לא היה מספיק להרוס את צה"ל בחודשיים".
הטיעון הדמגוגי מכולם נגד פרץ אומר כי הוא "היה חייב לבדוק את מוכנות הצבא לפני היציאה למלחמה". האומנם? האם מישהו דמיין לעצמו שצה"ל איננו מוכן למלחמה? האם מוכנות למלחמה בכל עת איננה חלק בילד - אין מעצם הגדרתו של צה"ל? לו איראן היתה תוקפת את ישראל, ולא החיזבאללה, האם צה"ל היה מבקש פסק זמן מהצבא האיראני כדי לוודא את מוכנותו? צבא, בעיקר בישראל, אמור להיות מוכן למלחמה בכל עת. אם איננו מוכן, הרי אין ספק שזהו כשל של מפקדו, שלכל הפחות אמור להתריע בפני השר הממונה עליו שהצבא איננו מוכן למלחמה.
עמיר פרץ במשרד הביטחון
לאחר סיומה של מלחמת לבנון השנייה, שהשיגה את יעדיה (עד היום החיזבאללה לא ניסה לחטוף חיילים נוספים או לירות טילים על הצפון) התחוורה לישראל תמונת המצב העגומה של מוכנות צה"ל. פרץ, שהבין שצה"ל זקוק למנהיג שישקם אותו מחדש, התעקש מול ראש הממשלה ומול קציני המטכ"ל, ומינה את גבי אשכנזי, שכבר היה אז אזרח שפרש מצה"ל.
המטכ"ל נזעק מול התקדים. האלופים חששו שאם ייפתח לראשונה פתח למינוי אזרחים שכבר פרשו, תורם בדרך לכיסא הרמטכ"ל יתארך ואולי לעולם לא יגיע. פרץ, נגד כולם, מינה את אשכנזי, באקט חריג, לארבע שנים. עד למינוי אשכנזי רמטכ"לים מונו לשלוש שנים, וכהונתם הוארכה בשנה נוספת - כמובן, אם התנהגו כפי שציפו מהם הפוליטיקאים.
במינוי חלק ונקי, הבולט היום לאור פרשת מינוי גלנט, מינה פרץ, שכבר הבין שתיק הביטחון היה עבורו המקום הלא נכון בזמן הלא נכון, את גבי אשכנזי, שהפך להיות האיש הכי נכון במקום הנכון בזמן הנכון, וצה"ל, בראשות מפקדו החדש ובגיבוי מלא מהשר שלו, נכנס לתנופת אימונים והצטיידות. כל מנאציו של פרץ שוכחים לעיתים את העובדה, שלו פרץ לא היה שר ביטחון, גבי אשכנזי לא היה רמטכ"ל.
אבל המורשת האמיתית של עמיר פרץ במשרד הביטחון היא כמובן מערכת כיפת ברזל. במשך שנים לפני פרץ שדרות הופצצה בטילי קסאם, ומדינת ישראל אמרה לתושביה שאין לה פיתרון. תוכניות למערכות אנטי רקטיות הונחו על שולחנם של שרי הביטחון ברק ומופז, אך נידחו. העלויות היו גבוהות מאוד, ואיש לא ידע האם המערכות אכן יעבדו. לצבא היו סדרי עדיפויות אחרים.
פרץ, תושב שדרות, נכנס למשרד הביטחון עם תפיסה חברתית עמוקה, לפיה תפקידו המרכזי של הצבא הוא לספק ביטחון לעורף. הוא התעקש, מול כולם, מראש הממשלה ושר האוצר ועד אלופי המטכ"ל, שהסבירו לו שהקסאמים אינם איום קיומי וניתן לחיות איתם, כמו עם תאונות דרכים.
בניגוד לנוהל הדורש חתימה של שר האוצר על פרוייקטים בהיקף כזה, החליט פרץ, לבדו ונגד כולם, לתקצב את מערכת כיפת ברזל. יום לאחר מכן, כשהגיע לפגישה עם צוות הפיתוח של המערכת ברפא"ל, ביקש מהם לעבוד בשלוש משמרות. "רק שתדעו לכם, אני מהמר עליכם. אם המערכת לא תעבוד, ייתלו אותי בכיכר העיר" אמר להם פרץ, והודיע להם שיש להם גיבוי מלא.
המדענים, שאכן הסכימו לבקשתו של פרץ ועבדו בשלוש משמרות עד סיום הפיתוח של המערכת, העניקו למדינת ישראל יכולת אסטרטגית, שמשנה ותשנה את המזרח התיכון. את הסרט גזר דווקא האיש שהחליף את פרץ בראשות מפלגת העבודה - אהוד ברק, שכבר היה שר ביטחון לפני כן ולא אישר את כיפת הברזל.
הסכנה הקיומית של מפלגת העבודה
אז, ב- 2,006, כשעמיר פרץ פקד אלפי ליכודניקים למפלגת העבודה, קראו להם ותיקי המפלגה "מפקד הארגזים". גם המועמדים האחרים, מטבע הדברים, הביאו את טפסי המפקד שלהם בארגזים ולא בשקיות, אבל השמות על הטפסים שלהם היו קצת שונים. הכינוי "מפקד הארגזים" היה מעין שם קוד פנימי לכך שהחבר'ה האלה, שמביא עמיר פרץ למפלגת העבודה, הם לא בדיוק "משלנו".
האנשים שבארגזים נעלבו. לא היה להם קל, לעזוב את הליכוד, ולהתפקד למפלגת העבודה. גם לא היה להם קל לשים בקלפי "אמת". אם זה לא היה עמיר פרץ, אין סיכוי שהם היו עושים את זה, ומעניקים למפלגת העבודה, לראשונה בתולדותיה, ניצחון בקרית שמונה ובשדרות וביישובי ליכוד נוספים רבים. הם שפשפו את העיניים כשבמקום לחבק אותם, ותיקי מפלגת העבודה העיפו בהם מבט ועזבו לקדימה.
עמיר פרץ הוא היום הסיכוי האחרון של מפלגת העבודה, להביא אליה עשרות ומאות אלפי מצביעים מהפריפריה וממעוזות הליכוד. הוא האנתיטיזה המושלמת לבנימין נתניהו ולנהנתנות הקפיטליסטית שהפכה למתועבת בעיני העם. יכולתו להביא למפלגת העבודה שוב את ארגזי המים החיים שישנו את החלוקה הבין גושית בין השמאל לימין מוכחת. השאלה היחידה היא - האם ישכילו ותיקי מפלגת העבודה לתקן את הטעות שעשו בפעם הקודמת, ולחבק את עוזבי הליכוד שיבואו לתמוך בבשורה החברתית של עמיר פרץ?
הכותב הוא תום וגנר, מנכ"ל משרד יחסי הציבור "אפדייט תקשורת שיווקית", שכיהן כדובר מטה הבחירות של מפלגת העבודה ב- 2,001 ו- 2,006. וגנר משמש כיועצו האסטרטגי של עמיר פרץ
