"חלומי הוא שהחוק יאפשר תחבורה ציבורית בשבת, אולם אף אחד לא יסע בה; חזוני הוא שלא מכוח החוק ישמרו בני ישראל את התורה אלא מכוח שיבה לקידוש השבת ועינוגה מלכתחילה". הרב יובל שרלו על השבת בציבוריות הישראלית
השבת של מדינת ישראל מעסיקה אותנו בלימוד בישיבה כמעט בכל סוגיה. בדרכנו אנו לומדים כל סוגיה קודם כל כפי שהיא אכן נמצאת בש"ס, ראשונים ואחרונים, ובדרכים המסורתיות ללימוד תורה. לאחר מכן, אנו שואלים גם מה ההשלכות הזהותיות הקיימות בסוגיה זו, כגון בשיעור הכללי שייערך היום בנושא "מעלה עלו ביוחסין", שיתחיל בסוגיה בכתובות, אך יעסוק גם בשאלות הזהות.
החלטת מועצת עירית תל אביב לאשר תחבורה ציבורית בשבת היא חסרת משמעות מעשית עתה, בשל הוטו המוחלט של משרד התחבורה על הנושא. אולם כסוגיה הנושא צריך להטריד אותנו ולהעסיק אותנו בשני מישורים. המישור האחד הוא המישור בו אנו דנים בשאלה זו בתוך עצמנו, ושואלים האם נכון למנוע תחבורה ציבורית בשבת מול הנימוקים השונים הקיימים לטובתה:
העובדה שמכוניות פרטיות נוסעות בשבת; העובדה שדווקא השכבות הנמוכות אינן יכולות ליסוע בשבת וכדו'. בנושא זה נראה לי כי אנו צריך להתייצב בקול גדול וצלול, ולומר כי זהותה היהודית של מדינת ישראל, במשמעות הסמלית שלה, מחייבת אופי מיוחד של יום השבת, בו אין תחבורה ציבורית בשבת.
הדבר נובע משתי המשמעויות של יום השבת: הן המשמעות שבין אדם למקום, ויום השבת המשמש כהצהרה על האמונה בבורא עולם "כי ששת ימים עשה ד' את השמים ואת הארץ"; הן המשמעות החברתית של יום השבת, והעוול הנורא שתחבורה ציבורית תביא בכנפיה אם אכן תאושר ההחלטה הזו – יותר ויותר בני אדם יעבדו בשבת, תחבורה ציבורית תגלגל גם תחומים אחרים שייפתחו בשבת, ובכך ייפגע האופי הסוציאלי של יום השבת, שאף הוא חלק בלתי נפרד ממה שכתוב בתורה "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויצאך ד' א-להיך משם ביד חזקה ובזרוע נטויה, על כן צווך ד' א-להיך לעשות את יום השבת". זו צריכה להיות ההכרזה החד משמעית שלנו לגבי עמדתנו העקרונית. זכותה הגדולה של מדינת ישראל הוא בייחוד יום השבת שבה.
המישור השני הוא ההתנהלות הציבורית. אנו חייבים להיות מודעים לכך כי עמדתנו העקרונית והצודקת אינה העמדה היחידה בככר השוק הציבורי. יש הסוברים אחרת. כעת הכוח הפוליטי בידינו למנוע את זה, אולם ספק הוא האם הדבר יחזיק מעמד זמן רב. אנחנו בעידן של שוק חופשי, של בחירה חופשית, של ירידה בקרנו של השלטון ובכוחו, ובכרסום מתמיד של הסטאטוס קוו.
לא זו בלבד, אלא שגם מבחינה רוחנית אנו צריכים לשאוף לכך כי התורה תקוים הבחירה בה ולא מכוח הכפיה החוקית. שנים רבות אני טוען בפניכם כי צריך לנקוט בשל הסיבות הפוליטיות והרוחניות כאחד במהלך אחר. המהלך יכול להיות הצעד שהוביל ח"כ נחום לנגנטל מלפני שנים רבות, שדנו בה פעמים מספר בחיי הישיבה; הוא יכול להיות אמנת גביזון-מדן המיוחדת במינה, או כל דרך אחרת, בה לא מדברים בשפה של כיפופי ידיים ומחטפי החלטות אלא בניסיון כן ואמיתי למצוא דרך לבטא את זהותה היהודית של מדינת ישראל בצורה ברורה וצלולה ובד בבד להביא לידי ביטוי את יסוד הבחירה החופשית שיש לבני אדם.
הדיון לא צריך להיות על תחבורה ציבורית בלבד, אלא על כל אופיו של יום השבת, ושיכלול לא רק פתיחת דברים בשבת אלא גם סגירת מוחלטת של מקומות אחרים בשבת. חשוב שוב ושוב להדגיש כי לא מדובר ב"ועד להגנת רגשות הדתיים". אף אחד לא צריך להגן על רגשותינו, וזה לא הנושא העומד לדיון. העומד לדיון הוא האופי הציבורי של קיומנו המשותף, ומכייון כזה צריך לבוא לדיון.
חלומי הוא שהחוק יאפשר תחבורה ציבורית בשבת, אולם אף אחד לא יסע בה; חזוני הוא שלא מכוח החוק ישמרו בני ישראל את התורה אלא מכוח שיבה לקידוש השבת ועינוגה מלכתחילה; מה שאנו צריכים לשאוף הוא שהחברות שפועלות בשבת תקרוסנה מבחינה כלכלית, כי עם ישראל יבחר שלא לחלל שבת.
את כל זה צריך להשיג בדרך המשלבת הסכמה ציבורית על מסגרת ההתנהלות היום, ועבודה רוחנית מתמידה לקרוב עם ישראל ליום השבת ונאמנות לו. זו צריכה להיות העבודה הרוחנית שלכם, בכל המקומות שאתם נמצאים בהם – להביא את בשורת יום השבת לבחירתם של בני אדם ולנאמנות להיבטים הקדושתיים והחברתיים של יום השבת.
הכותב הוא הרב יובל שרלו. דבריו התפרסמו באתר ישיבת פתח תקווה - http://ypt.co.il/show.asp?id=50041
