במהלך נישואיהם קיימו בני הזוג משולש רומנטי, וחיו במשותף עם אישה נוספת וילדיה תוך שהם מנהלים עמה חיי משפחה משותפים. לאחר הפרידה תבעה האישה החוקית 70% מהזכויות שנצברו, בטענה שבעלה נקט נגדה אלימות כלכלית, וכן בטענה לפערי השתכרות חריגים בין הצדדים - משום שוויתרה, לדבריה, על פיתוח הקריירה לטובת גידול הילדים.
האישה לא הסתפקה בדרישה לחלוקה שווה של הזכויות הסוציאליות שנצברו עם השנים, ופנתה לבית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון בדרישה לקבל 70% מהזכויות הפנסיוניות שצבר הבעל, תוך הותרתו להתקיים מ-30% מהזכויות בלבד. בשלב הסיכומים צמצמה את דרישתה לחלוקה של 60% לטובתה ו-40% לבעל. הרקע לדרישה: הבעל צבר בתקופת החיים המשותפים זכויות סוציאליות בהיקף של מאות אלפי שקלים, בעוד שהאישה צברה זכויות בפחות מ-50 אלף שקלים.
טענות ההגנה: בחירה בחצי משרה
עו"ד ארתור שני, שייצג את הבעל, טען כי טענות האישה אינן עומדות בהגדרות החוק והאשמותיה כלפי מרשו חסרות בסיס. לטענתו, הפער בין שכרם של הצדדים נבע בראש ובראשונה מהיקפי העבודה שבחר כל אחד מהם: בעוד האישה בחרה לעבוד בחצי משרה ולהסתמך על שכרו הגבוה של בעלה, הבעל עבד בהיקף העולה על משרה מלאה. לדבריו, שכרה של האישה, כ-7,110 שקלים בחודש, אינו מלמד על פוטנציאל השתכרות נמוך במיוחד.
עוד טען כי אין להפוך את עצם הפער בצבירת הזכויות לעילה לחלוקה לא שווה של הרכוש: מנגנון איזון המשאבים נועד מלכתחילה להתמודד עם מצב שבו אחד מבני הזוג צבר יותר זכויות מהאחר, והזכויות מתחלקות שווה בשווה - ולכן העובדה שעל שם אחד מהם נצבר סכום גבוה יותר אינה יוצרת כשלעצמה אי שוויון.
חוות דעת המומחה
עם התקדמות ההליך מינה בית המשפט מומחה לחישוב הזכויות שנצברו. המומחה הציע שתי דרכים לחלוקה שוויונית: היוון מיידי של הזכויות, שבמסגרתו היה על הבעל להעביר לאישה 94,208 שקלים; או חלוקת הזכויות הפנסיוניות העתידיות בעת הבשלתן ותשלומן בפועל. הבעל התנגד להיוון וביקש לאמץ את האפשרות השנייה, בעוד האישה ביקשה את הסכום המהוון כבר עתה ובמקביל להגדיל את חלקה מעבר למחצית.
"לא אי שוויון זועק"
בפסק דינה קבעה השופטת מיכל ברגר בלום כי מי שמבקש לסטות מהכלל של חלוקה שוויונית נדרש להוכיח נסיבות חריגות המצדיקות זאת, וכי האישה לא עמדה בנטל. השופטת קיבלה את טיעוני ההגנה וקבעה שיש להביא בחשבון את העובדה שהאישה עבדה בהיקף של כחצי משרה, והגדלת היקף המשרה יכולה הייתה - ועדיין יכולה - לצמצם באופן משמעותי את הפער בין הצדדים.
בית המשפט דחה גם את הטענה שלפיה התקיימה חלוקת תפקידים מובהקת, שבה האישה שימשה כ"בת הזוג הביתית" והקריבה את התפתחותה המקצועית בעוד הבעל היה "בן הזוג החיצוני". מהחומר עלה כי הבעל היה נוכח ומעורב בחיי הילדים, וכי שני ההורים ליוו אותם בפעילות ספורטיבית ובתחרויות בארץ ובחו"ל. בנסיבות אלה נקבע כי פערי ההשתכרות אינם מגיעים לכדי "אי שוויון זועק" המצדיק פגיעה בזכויותיו הקנייניות של אחד מבני הזוג.
גם דרישת האישה לכפות על הבעל היוון נדחתה: נקבע כי כאשר מדובר בזכויות פנסיוניות שטרם הבשילו ואחד מבני הזוג מתנגד להיוון, אין לחייבו לשלם כבר כיום סכומים המבוססים על כספים שטרם קיבל. הזכויות הפנסיוניות יחולקו אפוא בעת הבשלתן. סכום האיזון המיידי שנותר עמד על 753 שקלים בלבד - שאותם נדרשה דווקא האישה להעביר לבעלה לשעבר - ובנוסף חויבה בהוצאות משפט בסך 10,000 שקלים.
עו"ד ארתור שני מסר בתום ההליך: "אנחנו מייצגים כל סוגי המשפחות, וגם משפחה שחיה אחרת מהמקובל זכאית לכללי משפט רגילים - לא מחמירים יותר ולא מקלים יותר. פסק הדין מבהיר שחלוקה בלתי שוויונית היא חריג צר שמוכיחים בראיות, לא בכותרות. מי שבוחר לעבוד בחצי משרה עושה בחירה לגיטימית - אבל אי אפשר להפוך אותה בדיעבד לעילה לקחת שבעים אחוז מהרכוש".
פסק הדין הותר לפרסום בהשמטת שמות הצדדים ופרטים מזהים.
