רג'פ טאיפ ארדואן אוהב במות גדולות, והשבוע האחרון של ספטמבר נתן לו שתיים. הראשונה הייתה דוכן הנואמים של העצרת הכללית ה-81 של האו"ם ב-22 בספטמבר. השנייה, שקטה יותר אך לא פחות מחושבת, הייתה ריאיון למגזין האמריקני "ניוזוויק" שפורסם ב-25 בספטמבר. מי שיקרא את שני הטקסטים זה לצד זה יתקשה להאמין שיצאו מפי אותו אדם, בהפרש של שלושה ימים. אבל מי שמכיר את הדפוס הטורקי יודע שזה בדיוק העניין.
הרקע: שלוש שנים של הידרדרות
היחסים בין אנקרה לירושלים נמצאים בנסיגה מתמשכת מאז 7 באוקטובר 2023. במאי 2024 הפסיקה טורקיה את כל הסחר עם ישראל, צעד חסר תקדים בין שתי מדינות שהיו שותפות סחר משמעותיות במשך עשורים. אנקרה גם הצטרפה להליך נגד ישראל בבית הדין הבינלאומי לצדק בהאג בטענה לרצח עם, טענה שישראל דוחה מכול וכול.
אבל בחודשים האחרונים עבר המתח מהזירה הדיפלומטית והמשפטית גם לזירה הצבאית, בעיקר בסוריה. לפי הדיווחים, ישראל תקפה בסיסים צבאיים בסוריה שבהם שוהים כוחות טורקיים, ושתי המדינות מתחרות למעשה על עיצוב הסדר החדש בדמשק. ביוני הצהיר ארדואן, כפי שדיווחה CNN בערבית, כי "הביטחון שלנו מתחיל בדמשק ובביירות" וכי מהלכי ישראל "מאיימים כעת על ביטחון טורקיה". ב-7 בספטמבר, לפי דיווח באתר המצרי "מסראוי", הרחיק לכת והזהיר מפני ניסיון "לכתר" את טורקיה, וקבע כי האזור לא יירגע כל עוד ממשלת נתניהו בשלטון. מלשכת ראש הממשלה בישראל השיבו בעבר בחריפות, וכינו את ארדואן "דיקטטור" ו"אנטישמי".
הנאום: "מחנה הריכוז המביש ביותר של זמננו"
על רקע זה עלה ארדואן לדוכן באו"ם. הנאום, כפי שדווח ביורוניוז בטורקית, באתר "דיקן" הטורקי ובאל-ג'זירה, נשען על שני צירים: מתקפה חזיתית על ישראל בנושא עזה, ודרישה לרפורמה עמוקה במועצת הביטחון.
בעניין עזה, ארדואן לא בחר במילים עדינות. הוא תיאר את הרצועה כ"בית הקברות הגדול בעולם לילדים" וכ"מחנה הריכוז הלא-אנושי והמביש ביותר של זמננו". הוא הגדיר את פעולות ישראל "טרור מדינה":
"אנחנו ניצבים מול מנטליות של רצח עם שלעולם אינה שבעה מהריגה"
אמר רג'פ טאיפ ארדואן, נשיא טורקיה, מדוכן העצרת הכללית של האו"ם
לדבריו, גם לאחר הסכם הפסקת האש נרצחו ברצועה "יותר מ-1,300 אזרחים", ומותם של נשים וילדים "אינו יכול עוד להיחשב תוצאת לוואי בלתי נמנעת של מלחמה".
ארדואן הרחיב את החזית גם לגדה המערבית, ואמר כי "טרור המתנחלים" חווה את "התקופה הכבדה ביותר שלו", וכי גישתם של מוסלמים ונוצרים למקומות הקדושים בירושלים מוגבלת. הוא קרא לקהילה הבינלאומית "להפעיל לחץ גדול יותר על ישראל", והזהיר כי הניסיונות "לחנוק את המדינה הפלסטינית" ייכשלו. ארדואן גם התייחס להיעדרו של יו"ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס, שלפי אל-ג'זירה לא קיבל אשרת כניסה לארה"ב זו הפעם השנייה בתוך שנתיים, והבטיח כי טורקיה "תמשיך להיות הקול של מדינה פלסטינית חופשית וריבונית".
בשלב זה קמו חברי המשלחת הישראלית, ובהם השגריר באו"ם דני דנון, ויצאו מהאולם. הנציגים הפלסטינים, לעומתם, מחאו כפיים. סלמאן שייח', בכיר לשעבר באו"ם, אמר לאל-ג'זירה כי דבריו של ארדואן "משמעותיים", משום שהם נאבקים בנרמול המצב בעזה.
"העולם גדול מחמש": המסר שמעבר לישראל
החלק השני של הנאום כוון גבוה יותר. ארדואן חזר על הסיסמה שהפכה לסימן ההיכר שלו, "העולם גדול מחמש", וטען כי כאשר "רצונן של יותר מ-190 מדינות תלוי בגחמה של חמש", לא ייתכנו צדק ולא אמון אמיתי. לדבריו, מבנה הווטו "אינו צודק" ומונע תגובה בינלאומית מהירה למשברים, והאו"ם "נכשל במילוי תפקידו" ו"מדמם" בפלסטין, בלבנון ובסודן.
החיבור בין שני הנושאים אינו מקרי. מבחינת אנקרה, הווטו האמריקני במועצת הביטחון הוא מה שמגן על ישראל מפני סנקציות, ולכן המאבק על הרפורמה הוא חלק מהמאבק מול ישראל. אלא שכאן קיבל ארדואן תזכורת לגבולות הכוח שלו: דובר הקרמלין, דמיטרי פסקוב, הגיב כי רוסיה אמנם תומכת בהרחבת מספר החברות הקבועות במועצה, אך זכות הווטו והחברות הקבועה הן "מרכיבים חשובים מאוד" במבנה האו"ם, ויש לשמור עליהם. במילים אחרות, גם מוסקבה, שאנקרה מקיימת עמה יחסי עבודה הדוקים, אינה מוכנה לוותר על הכלי שמעניק לה כוח.
ארדואן ניצל את הבמה גם לקידום אינטרסים טורקיים קלאסיים: הוא קרא למדינות להקים יחסים מדיניים, דיפלומטיים וכלכליים עם צפון קפריסין, הציג את טורקיה כ"אי של יציבות" בתוך אזור בוער, וטען כי אירופה אינה יכולה להיות חזקה יותר "בלי טורקיה" ששומרת על גבולותיה.
שבוע של שני קולות: ציר הזמן
| 7 בספטמבר | ארדואן מזהיר מפני "כיתור" של טורקיה ותוקף את ממשלת נתניהו |
| 22 בספטמבר | נאום בעצרת הכללית של האו"ם: עזה "מחנה הריכוז המביש ביותר של זמננו"; המשלחת הישראלית יוצאת מהאולם |
| 23 בספטמבר | הקרמלין: תומכים בהרחבת מועצת הביטחון, אך זכות הווטו חייבת להישאר |
| 25 בספטמבר | ריאיון לניוזוויק: "לטורקיה אין איבה כלפי העם בישראל"; "מדיניות החוץ שלנו אינה בנויה על תרחישי מלחמה" |
שלושה ימים אחר כך: הפנייה אל הישראלים
ואז הגיע הריאיון לניוזוויק, שצוטט בהרחבה בעיתון הטורקי "חורייט" ובאתר הלבנוני "ג'נוביה". כאן נשמע ארדואן אחר לגמרי. "בישראל מקודם שיח שגוי שמציג את טורקיה כמקור איום חדש", אמר, וקשר את השיח הזה ל"דינמיקה הפוליטית הפנימית בישראל ולאווירת הבחירות". ואז הוסיף את המשפט שכוון, ללא ספק, אל מעבר לגבול:
"לטורקיה אין איבה כלפי העם בישראל או כלפי כל חברה אחרת. ההתנגדות שלנו היא למדיניות שאנו רואים בה סותרת את המשפט הבינלאומי, ולצעדים המעמיקים את חוסר היציבות האזורי"
אמר ארדואן בריאיון למגזין "ניוזוויק"
כשנשאל ישירות אם הוא צופה עימות צבאי עם ישראל, השיב: "מדיניות החוץ הטורקית אינה בנויה על תרחישי מלחמה בלתי נמנעים". הוא הדגיש כי הוא מעדיף דיפלומטיה על פני דיון בתרחישים צבאיים היפותטיים, ודיבר על "ארכיטקטורת ביטחון של 360 מעלות המבוססת על המשפט הבינלאומי".
גם בנושא הסורי, הנפיץ מכולם, שילב ארדואן ביקורת עם מסר מפתיע. "התקיפות של ישראל, המפרות את המשפט הבינלאומי והנורמות המקובלות, פוגעות בבירור בריבונות סוריה ומעכבות את היציבות", אמר, אך מיד הוסיף: "יציבותה של סוריה תועיל לכל מדינות האזור, כולל ישראל". זהו ניסוח שמציע, לפחות ברמה ההצהרתית, אינטרס משותף.
ניתוח: הפרד ומשול בגרסה הטורקית
קל לפטור את הפער בין שתי ההופעות כצביעות, אבל זו תהיה קריאה שטחית. ארדואן פועל כאן בשני מישורים במקביל, ולכל אחד קהל יעד אחר.
הנאום באו"ם נועד בראש ובראשונה לעולם הערבי והמוסלמי ולקהל הבית בטורקיה. הוא ממצב את ארדואן כקול החזק ביותר נגד ישראל בזירה הבינלאומית, בדיוק ברגע שבו מדינות ערב רבות שומרות על פרופיל נמוך. בזירה שבה מצרים, ירדן ומדינות המפרץ נזהרות, אנקרה תופסת את החלל.
הריאיון לניוזוויק, לעומת זאת, מכוון לוושינגטון ולציבור הישראלי. הבחירה בכלי תקשורת אמריקני אינה מקרית: ארדואן יודע שהקשר שלו לבית הלבן הוא הנכס האסטרטגי החשוב ביותר שלו כרגע, בין היתר בהקשר הסורי. הצגת עצמו כמי שאינו מחפש מלחמה ורק מתנגד ל"מדיניות", לא לעם, נועדה לשלול מממשלת ישראל את הטיעון שטורקיה היא "האיראן החדשה".
המילה החשובה בריאיון היא "בחירות". בכך שארדואן מקשר את הצגת טורקיה כאיום לאווירת הבחירות בישראל, הוא למעשה אומר לישראלים: הבעיה היא הממשלה שלכם, לא אנחנו. זה המשך ישיר להצהרתו מתחילת החודש, כי האזור לא יירגע כל עוד נתניהו בשלטון. במילים אחרות, אנקרה משחקת על זמן, ומהמרת על שינוי פוליטי בירושלים.
מה הלאה?
השאלה המרכזית היא אם השיח המתון יתורגם למעשים בשטח, או שיישאר תרגיל ביחסי ציבור. הזירה שבה זה ייבחן היא סוריה. כל עוד כוחות טורקיים וישראליים פועלים באותו מרחב ללא מנגנון תיאום יציב, הסיכון לתקרית שתדרדר את המצב קיים, ללא קשר לכוונות המוצהרות. הריאיון בניוזוויק אולי מוריד את הטמפרטורה ברמת ההצהרות, אך אינו משנה את העובדה שהסחר מוקפא, שההליך בהאג נמשך ושהמסר הטורקי לעולם הערבי נשאר חריף מאי פעם.
ארדואן, כהרגלו, משאיר לעצמו את כל הדלתות פתוחות: דלת לקואליציה בינלאומית נגד ישראל, ודלת לשיחה עם ישראל אחרת. עבור ירושלים, ההכרעה איזו דלת תיפתח עשויה להיקבע פחות באנקרה ויותר בקלפי.
