הבמה לא נראתה מתאימה להצהרה אסטרטגית. ב-19 באוקטובר, בכנס "יום ראשי הכפרים" (המוחתארים) שנערך במתחם הנשיאותי באנקרה, עמד רג'פ טאיפ ארדואן מול מאות נבחרים מקומיים ושרטט את מפת האיומים של טורקיה.
"מסוריה מגיעות אלינו בשורות טובות, אבל ישראל עושה כל שביכולתה כדי לזרוע שם כאוס"
אמר ארדואן, לפי הדיווח של "מידל איסט מוניטור"
על לבנון אמר שהמצב שם "אינו מרגיע", ועל הזירה הפלסטינית אמר ש"המלחמה של ישראל בפלסטין נמשכת ללא הפוגה, למרות ההסכמים שנחתמו".
הביטוי שעלה לכותרות ברשתות הערביות היה דווקא אחר. לפי יורוניוז בערבית, ארדואן תיאר את טורקיה כמדינה ש"חיה בתוך טבעת של אש", וסיפר שממשלתו עובדת "יומם ולילה" כדי לגונן עליה מפני המשברים האזוריים. הוא הזכיר גם את המלחמה בין רוסיה לאוקראינה בגבול הצפוני של טורקיה, שלדבריו "תיכנס לשנתה החמישית בעוד כמה חודשים". לדבריו טורקיה "נמנעה מעימותים אזוריים" ו"לא נפלה בפח של פרובוקציות", והתמודדה עם התקופות הקשות "בחוכמה ובסבלנות".
הלחץ על טורקיה, לפי ארדואן
ארדואן גם הסביר מדוע לדעתו טורקיה נמצאת תחת לחץ מתמשך: בגלל עמדתה בצד "המדוכאים, בלי קשר לאמונתם", בהתאם ל"דרך אבותינו". הוא הזהיר מפני ניסיונות "לפגוע בתקוות הטורקיות, לזרוע פילוג בעם ולקרוע את האזור". המילה "ישראל" לא נאמרה במשפט הזה, אבל כלי התקשורת הערביים הבינו אותו כרמז ברור לירושלים.
באותו נאום גינה ארדואן גם את התקפות החות'ים על סעודיה, שאותה כינה "ידידה ואחות" של טורקיה, והזכיר את התקיפה בשדה התעופה בריאד שבה נהרגו כמה בני אדם, ובהם עולי רגל, ומאות נפצעו. הגינוי הזה חשוב להבנת המהלך: אנקרה מציגה את עצמה כחלק מהציר הסוני-המתון שעומד מול איראן ושלוחותיה, ובאותה נשימה מציגה את ישראל כגורם המערער את היציבות. זה ניסיון לתפוס את מרכז הקונצנזוס האזורי ולהשאיר את ישראל מחוצה לו.
התגובה מירושלים: בלי חזרה לאחור, אבל גם בלי עימות
יום לפני הנאום, בתדריך ביטחוני ביום ראשון, כבר הציג בנימין נתניהו את עמדתו. לפי יורוניוז בערבית אמר ראש הממשלה שהוא מקווה שהמחלוקות עם טורקיה לא יגיעו לעימות ישיר, ושמניעת עימות כזה היא אחת המטרות. מנגד אמר שאינו מאמין שהיחסים יחזרו לרמתם הקודמת כל עוד ארדואן בשלטון. הוא הזכיר את התבטאויותיו של ארדואן על ירושלים וטען שנשיא טורקיה קורא להשמדת ישראל ולשלטון טורקי בעיר. כלי התקשורת הערביים הציגו זאת כטענה של נתניהו ולא כעובדה. לדבריו ממשלתו "מתייחסת לדברים ברצינות ושוקלת את כל התרחישים האפשריים".
שני הצדדים מדברים בשתי שפות במקביל: רטוריקה חריפה מאוד כלפי הקהל בבית, ובקשה זהירה שלא לגרור את הצבאות לעימות. העיתון "אל-קודס אל-ערבי", שסיכם את הקו בתקשורת הישראלית, ניסח את המסקנה המיוחסת למערכת בירושלים כך: "לדחות את אנקרה עד שנפטרים מטהרן ומבעלי בריתה". אם זו אכן הערכת המצב, טורקיה לא נתפסת כאיום מיידי אלא כבעיה שנדחתה לשלב הבא.
הרקע: מ"ביטחוננו מתחיל בדמשק" ועד היציאה מאולם האו"ם
ההסלמה הנוכחית היא שלב נוסף בתהליך שהתחיל לפני חודשים. ב-10 ביוני הצהיר ארדואן, לפי CNN בערבית ואל-ג'זירה, ש"ביטחוננו מתחיל בדמשק ובביירות", ושהמהלכים של ישראל כבר מאיימים על ביטחונה של טורקיה. נתניהו השיב אז שלרודן "אין זכות להטיף מוסר". כעבור יום, באל-ג'זירה, כינה ארדואן את הישראלים "חיות" ואמר שישלמו את המחיר על הדם ששפכו. בסוף יולי הוסיף שישראל היא "מקור הבעיות של האזור".
באוגוסט עבר הוויכוח לשטח. יורוניוז בערבית בדקה סרטונים שהופצו ברשתות ונראו בהם תגבורות צבאיות טורקיות בסוריה, והסרטונים הציתו ויכוח וחשש להסלמה מול ישראל. בחודשים האחרונים דווח גם על תקיפות ישראליות בבסיס אווירי במחוז אידליב ועל פיצוצים במחסני נשק סוריים. מאז 2025 מדווחים בתקשורת הערבית על תקיפות ישראליות בבסיסים בחומס ובחמה שנועדו, לפי הדיווחים, לשימוש טורקי במסגרת הסדר הגנה עם ממשלו של אחמד א-שרע.
ב-22 בספטמבר הגיע העימות לעצרת הכללית של האו"ם. לפי יורוניוז בטורקית האשים ארדואן את ישראל ב"טרור מדינה" בעזה, ותיאר את הרצועה כ"מחנה הריכוז הבלתי אנושי והמביש ביותר של תקופתנו".
"אנחנו ניצבים מול מנטליות רצחנית שלעולם אינה מסתפקת בהרג"
אמר ארדואן בנאומו בעצרת הכללית
המשלחת הישראלית, ובה השגריר דני דנון, יצאה מהאולם כשהתחיל לדבר על עזה.
"נרטיב שגוי" ובחירות: הקריאה הטורקית
באנקרה נותנים לעימות פרשנות פוליטית. בראיון ל"ניוזוויק" בסוף ספטמבר אמר ארדואן ש"בישראל מוזן נרטיב שגוי שנועד להציג את טורקיה כמקור איום חדש", וקשר זאת ל"דינמיקה הפוליטית הפנימית ולאווירת הבחירות" בישראל. לדבריו יש לטורקיה "חילוקי דעות רציניים" עם ישראל, אבל אין לה עוינות כלפי העם הישראלי. הוא הוסיף שאנקרה אינה בונה את מדיניות החוץ שלה על "תרחישי מלחמה בלתי נמנעים".
הניסוח הזה נבחר בקפידה. המסר לוושינגטון ולבעלות הברית בנאט"ו הוא שטורקיה היא הצד השקול והרציונלי, ושההסלמה מגיעה מירושלים משיקולי בחירות. ארדואן גם הדגיש שהיחסים עם ארה"ב "ישירים" ו"אינם עוברים דרך מדינה שלישית", כלומר לא דרך ישראל.
הבריתות החדשות: מכה מול "מגן אכילס"
מאחורי ההצהרות נבנית מערכת בריתות שמציבה את טורקיה וישראל במחנות מנוגדים. לפי ניוזוויק חתמה טורקיה על "הסכם ההגנה המשותף של מכה" עם פקיסטן וסעודיה. ישראל חתמה עם יוון על ברית הגנה שנקראת "מגן אכילס", שחלה על שטח יוון כולו, כולל איים הסמוכים לחופי טורקיה. לפי ניוזוויק אמר ארדואן שטורקיה עוקבת אחרי כל צעד שעלול לאיים על ביטחונה, ושהוא מעדיף דיפלומטיה על פני דיון בעימות צבאי בתוך נאט"ו.
המשמעות היא שהמתיחות כבר אינה נוגעת רק לשמי סוריה. היא מגיעה לים האגאי, שבו טורקיה ויוון, שתיהן חברות נאט"ו, מתנהלות בחשדנות כבר עשרות שנים, וישראל נכנסת לשם כבעלת ברית צבאית של אתונה.
הקו האדום האמיתי: סוריה
הזירה שבה הסיכון להתנגשות ישירה הוא הגבוה ביותר היא סוריה. טורקיה רואה בממשלו של א-שרע פרויקט אסטרטגי שלה, וארדואן חוזר על התמיכה ב"ריבונותה, שלמותה הטריטוריאלית ואחדותה הלאומית" של סוריה. ישראל רואה בנוכחות צבאית טורקית בבסיסים במרכז סוריה איום על חופש הפעולה של חיל האוויר שלה.
בשנה שעברה דווח במגזין "אל-מג'לה" על פגישות שקטות בבאקו, בירת אזרבייג'ן, בין נציגים טורקים וישראלים, ובסבב שני גם נציגים סורים. לפי הדיווחים נקבעו בפגישות נקודות קשר ואולי גם הוקם "קו חם" סודי לניהול משברים, במטרה "להימנע מהסלמה צבאית". הדברים לא אושרו רשמית. אם המנגנון הזה עדיין קיים, הוא כנראה מה שמונע כרגע את המעבר ממלחמת מילים לתקרית בשטח.
לאן זה הולך
שלושה גורמים יקבעו את המשך הדרך. הראשון הוא לוח הזמנים הפוליטי בישראל: אם ארדואן צודק והנושא הטורקי משמש כלי בבחירות, הרטוריקה בירושלים תחריף ככל שהבחירות יתקרבו. השני הוא סוריה: כל פריסה טורקית חדשה או תקיפה ישראלית נוספת בבסיס המשמש את טורקיה עלולה להפוך מבחן אמיתי למנגנוני מניעת ההתנגשות. השלישי הוא וושינגטון, שהיא היחידה שיש לה השפעה על שתי הבירות.
בינתיים שני הצדדים זהירים יותר ממה שנשמע מהנאומים. ארדואן אומר שטורקיה "לא נפלה בפח של פרובוקציות", ונתניהו אומר שמטרתו למנוע עימות ישיר. השאלה היא אם הזהירות הזאת תחזיק מעמד מול לחץ פוליטי בשתי הבירות ומול תקרית אפשרית בסוריה.
