קורבנות האפלייה: סבא וסבתא/ ד"ר אבי ביצור

הרשימה רבה, ארוכה ומטרידה ביותר משום שמעליה מרחפת כעננה השאלה "האם ההחלטות הללו, הפוגעות במבוגרינו ובזקנינו, נובעות מחשיבה מגמתית ומעוותת, שהם נמצאים בקצה "שרשרת המזון האנושית" הישראלית ולכן אין מה לטפל בהם?!

רשימת השאלות ארוכה, ולדוגמה מספר שאלות בנושאים שבהם דנו ממשלות ישראל, לפחות האחרונות שבהן, החליטו החלטות אבל אלו לא יושמו וכתוצאת לוואי המשמעות של הפתגמים "כבד את אביך ואת אמך", "בפני שיבה תקום", "והדרת פני זקן" וכמובן "אל תשליכני לעת זיקנה" הפכו לפתגמים נלעגים ובעצם חסרי משמעות:

מדוע למרות שסוכם בהסכמים מול ניצולי השואה והודגש בדו"ח דורנר ושוב ע"י משרד הרווחה, עדיין לא ניתנו הנחות בתרופות לניצולי השואה?

מדוע זקנים לאחר ארוע מוחי או לבבי אינם מופנים לשיקום (שמשולם ע"י קופות החולים) אלא לסיעוד (שמשולם ע"י משרד הבריאות)?

מדוע למרות כל המחאות וההתנגדויות מתבצע מכרז "הקוד הסיעודי" למתן מיטות וסיעוד לקשישים למרות שהם "החוליה החלשה" בחברה הישראלית ולא ניתן למכרז מיטה+אוכל+טיפול סיעודי?

מדוע למרות החלטות ממשלת ישראל וההכנות שבוצעו בקדנציה הקודמת לא חולקו אות ותעודה לכל ניצול שואה החי עימנו כיום?

מדוע פעילויות התרבות והחינוך שבאחריות משרדי הממשלה נפסקו, וזקנינו סובלים מחוסר פעילות תרבותית וחינוכית?

מדוע למרות הקצאת כספים לא שופצו ושוקמו דירות "עמידר" המוקצים לזקנים למרות החלטת הממשלה שחייבה את משרדי הממשלה המטפלים בכך ואת חברת "עמידר"?

מדוע למרות שתי החלטות ממשלה לא מחולקים תוספי מזון לשיפור תזונת אנשים בני 70 ומעלה ואין הם מוקצים בסל הבריאות?

מדוע למרות דו"ח דורנר עדיין לא מטופלים זקנים ניצולי שואה מלוב ומטוניס?

מדוע אין שום התקדמות למרות עשרות החלטות בנושא החזרת הרכוש היהודי הגזול ממדינות ערב? - כל בעלי הרכוש הם אנשים זקנים כיום.

מדוע למרות היעוד של כספי הביטוח הלאומי, שהינם כספיהם של כלל השותפים בחברה הישראלית, משרד האוצר מונע כל נסיון להגדיל את קצבאות הזיקנה?

מדוע אין מרכזי תעסוקה ואין התייחסות במס הכנסה לאנשים בני 70 ומעלה לגבי נושא תעסוקה, עבודה וכו'?

מדוע ממשלת ישראל גובה פי שניים במחיר מזקן שמחדש רשיון נהיגה מול צעיר באותו מצב?

מדוע 100% ההנחה לאגרת רשות השידור הינה עקב הסכם קואליציוני עם "ישראל ביתנו" ולא מגובה בחוק האזרח הותיק (בו ההנחה כיום רק 50%)?

מדוע לא חולקו מלגות מחקר ממשלתיות לנושא הזיקנה שהוקצו עוד ב- 2009 לזוכים השונים?

מדוע שונה הטיפול הרפואי למרות שבועת הרופאים והחלטות הממשלה בין זקן לבין אדם צעיר?

מדוע החלטות הממשלה בנושא המאבק באלימות נגד זקנים אינן מיושמות ב- 2010 ומדוע הכספים אינם מועברים לרשויות שבהן אותרו מוקדי האלימות נגד זקנים?

מדוע החלטות הממשלה להקצות כספים כדמי שכירות לזקנים נזקקים (עקב אי הקמת דיור ציבורי) מכספי משרד השיכון אינה מיושמת לגבי ניצולי שואה מזה 3 שנים?

שאלות אלו הן חלק מקושיות ודילמות העומדות הן בפני החברה העולמית בנוגע לעתיד המבוגרים שבה והן בפני החברה הישראלית, ובאלה אטפל בטורים הקרובים תחת התחושה וההבנה שכל אחד מקוראי מאמר זה חייב להבין, שגם הוא יהיה גימלאי מבוגר, שגם הוא יהיה בתוך שכבת הגיל המתקראת "הגיל השלישי" ושעתידו כמו גם עתיד כל הקשור בו, ובכלל זה עתידה של החברה הישראלית, מונח כאן על כף המאזניים, משום שאמר כבר יגאל אלון ז"ל את המשפט הנכון והיפה כל כך: "מדינה שאיננה מכבדת את עברה, ההווה שלה אינו ברור ועתידה לוט בערפל".

חובה עלינו להבין, להשלים עם עובדה זו ולדעת להתמודד איתה, שבשנת 2020 יהיו קרוב למיליון ישראלים בגילאי 65 ומעלה, ושכבר היום 720,000 ישראלים עונים להגדרה זו וראויים, זקוקים ורוצים לתרום ולסייע לחברה הישראלית ולהיתרם ולהסתייע מחברה זו.